פורים שמח

ניהול יעדים ותגמולים

קריקטורות מעולם העבודה :

קריקטורות שיצרנו במיוחד כדי להעלות חיוך על פניכם :

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הלוואה בערבות מדינה

הלוואה בערבות מדינה

צוות S2O

 

קרנות הסיוע לעסקים קטנים ובינוניים בערבות מדינה, מעמידות ערבות להלוואות לעסקים.

בכדי להגיש לקרנות בקשה להלוואה יש לעמוד בקריטריונים מסוימים. אנו מתמחים בעבודה הדוקה ורבת ניסיון מול שתי הקרנות הגדולות - BDSK וגיזה.

התהליך הוא כדלקמן : 

לאחר שאנו מוודאים שהעסק עומד בתנאים הבסיסיים לקבלת הלוואה, ניתן לגשת למילוי הטופס, אשר ניתן לחלקו ל- 3 חלקים :

1.      פרטים אישיים, קורות חיים וכו'

2.      נתונים עבר פיננסיים

3.      תוכנית פיננסית עתידית – או ה'סיפור' של העסק

שני החלקים הראשונים דורשים עמידה ברמת דיוק לפי הסטנדרט הפורמלי של הטופס, אך ניתן להתייחס אליהם כאל טכניקה.

לעומתם, החלק השלישי הוא החשוב והוא זה שיקבע בסופו של דבר את היענות הקרן לבקשה או את דחייתה. החלק השלישי מהווה את התוכנית הפיננסית. כאן נדרש לספר את 'סיפור' העסק הן ברמה המילולית והן ברמה המספרית, באופן שיבהיר וישכנע את הקרן, שלעסק יש אסטרטגיה מנוסחת, אופק ברור ושכספי ההלוואה, ישמשו את העסק לשיפור הרווחיות. באמצעות התוכנית העסקית משכנע היזם את הגוף המתאם, שהוא מכיר את העסק, הדוחות, השוק, המוצרים ויודע להוביל את העסק לצמיחה והתפתחות מבוקרת.

כאן כוחנו. אנו יודעים להוביל את היזם ולנסח עימו את התמונה העתידית של העסק באופן מיטבי.

זה המקום לאחל מזל טוב לפירמת "BDSK" ולפירמת "גיזה" על זכייתם במכרז להפעלת הקרנות להלוואות בערבות מדינה לעסקים קטנים ובינוניים.

 

מחשבות על סיום תהליך ייעוץ

ענת שיריזלי
מתמחה בייעוץ ארגוני

כיועצת בתחילת דרכה מלוות אותי שאלות רבות- על עצמי, על התחום בו בחרתי לעסוק ועל החיבור שבין השניים. הייעוץ הארגוני הוא עולם ומלואו ותוך כדי תנועה אני מבינה יותר ויותר את המורכבות והייחודיות שלו – קיימת בו תנועה מתמדת- בין ראיית מיקרו ומאקרו, היכולת להבין את הפרט ובמקביל את האופן שבו כל הפרטים יוצרים ביחד תמונה שלמה ותנועה בין ציר אישי, בינאישי וארגוני ונתינת פרשנות לדברים מנקודת מבט פסיכולוגית, סוציולוגית וארגונית.

תהליך ייעוצי מורכב מיועץ ונועץ, אך מעבר להיותנו שניים, נוצר איזשהו מרחב. מרחב המתקיים גם כשאנחנו פיזית לא יחד. מרחב אליו מתנקזות מחשבות, תהיות, ספקות, ומתרחשים בו שינויים רבים, הצלחות וכישלונות. המרחב הזה הוא בעצם הקשר בין שנינו, הוא תוצר של הברית שרקמנו בינינו, מערכת יחסים המכילה תקוות, שאיפות וציפיות של כל אחד מאיתנו באשר לתהליך המשותף אותו אנו עתידים לעבור ביחד.

תהליך כזה תמיד מרגש אותי, יוצר מעין מתח, מייצר אצלי דרייב לעשייה, להשקעה,  להוכחה, להרגשה שיש לי כאן ערך, אחרת לא יהיה קיום לישות הזו. נועצים ידועים בהיותם מתנגדים לשינוי, הם חוששים ממנו, ואנחנו היועצים צריכים להוביל אותם בביטחון בדרך הזאת. השיעור הראשון בתואר לייעוץ ארגוני, התחיל במילים חשש משינוי, התנגדות לשינוי... אבל אף שיעור לא עסק בחשש הגדול ביותר של היועצים, החשש שפעמים רבות מלווה אותי בצעדיי הראשונים בדרכי המקצועית- חשש מדחייה.

והפלא ופלא- הדחייה לא איחרה לבוא. החל תהליך ייעוץ, נוצרה הברית בינינו ושכבר התחלתי להרגיש שמשהו נרקם, שמתחיל להתרחש שינוי, שהתקדמנו כמה צעדים, הכול נעצר. אני כבר ראיתי לנגד עיני את התהליך כולו, איזה שלבים נעבור, כמה זמן יידרש ואת המטרות המיוחלות בסופו של התהליך. הנועצת שלי, הבינה גם היא את מהות תהליך הייעוץ, לא מההתחלה, אך בהחלט לאורך הזמן. ומעבר לזה, היא נפתחה בפניי וחשה בטוחה במרחב הבינאישי שלנו. אבל לאחר מספר חודשים, וללא כל הודעה מוקדמת, הנועצת שלי החליטה שהגיע זמננו להיפרד. היא- החליטה, ואני- נאלצתי לקבל.

עלו בי רגשות שונים, בהתחלה חשתי אכזבה, הרי לפנינו עוד הרבה עבודה, ועוד לא הגענו לשינוי המיוחל. האכזבה לאיטה התחלפה בתחושת עלבון קלה, מידה מסוימת של תסכול וקורטוב של כעס. האם הן היו לחינם? האנרגיות הרבות שהשקעתי כדי להוכיח לנועצת שהתהליך משמעותי וחשוב עבורה, אבל יותר מכך, האנרגיות והמאמצים שהשקעתי כדי להוכיח שכדאי לה להיוועץ בי? שמבין כל מאות היועצים, אני היועצת הנכונה ביותר עבורה. שאני מבינה את מצבה ויודעת באיזה תהליך של שינוי להוביל אותה. והרי גם היא שמה את כל מרצה וכספה, והיא לא מעוניינת לקחת סיכון, להתאכזב, "לבזבז" את שארית תקוותיה- בי. ואם היא החליטה "לפרק את החבילה", מה זה אומר עליי? והאם אפשר באמת להפריד בין הדחייה האישית לבין דחייתו של התהליך?

בעולם הייעוץ, הנתפס כרך, מתקיימים תהליכי שינוי שההבנה לגביהם בין היתר מוסקת משיחות בין אדם אחד למשנהו או בתוך קבוצה של אנשים. אם נשווה ייעוץ לטיפול, הרי שפגישות הייעוץ מייצרות  מרחב אישי, בו עובר ידע מצד אחד למשנהו והוא מכיל היבטים אנושיים רבים.

אבל זהו גם עולם קשה, הוא דורש מאלו הרוצים להוביל אותו וללכת בשביליו יכולות רבות ומגוונות- בין היתר, תעוזה רבה, נחישות, יכולת התמדה, חשיבה יצירתית ויכולת תמידית להפיק 'יש מאין'. הטייטל 'יועצת ארגונית', אין בו די בכדי לספק לי עבודה, עליי לשווק את עצמי ללא הרף, לדעת להגיד במדויק למה אני 'שווה', למה כדי לבחור בי, אני צריכה להיחשף ו'למכור' ללא הרף, גם אם זה לא  מאוד מתאים לאופיי. וכשנועץ מחליט לסיים תהליך ייעוץ, הוא לא אומר 'לא' רק ליועצת שאני, הוא אומר 'לא' למי שאני.

מששככו הרגשות השונים שעלו בי לאור אותה דחייה, התעשתי קצת, החלטתי שזה לא יפיל את רוחי, הרגשות הראשוניים הללו שמזכירים לי דרמות משנותיי הצעירות יותר "הוא לא אוהב אותי אז כנראה שאני לא בסדר", צריכים להתחלף במשהו אחר. הרי על אף שהיה נחמד לחשוב לרגע שהכול מתחיל ונגמר בי, לא כך הדבר. מתקיים ביננו אותו מרחב ייעוצי, ויש כאן צד נוסף בעלילה- הנועצת. הבנתי שאסור לי להירדם בשמירה, בייעוץ הארגוני אין הפסקה, ואני לא יכולה לנוח לי סתם ככה על זרי דפנה. אמנם הפעם, ההרגשה קצת שונה, אני קצת פחות בטוחה והקרקע עליה אני עומדת לא מרגישה מאוד יציבה, אבל אני חוזרת שוב לזירה, להילחם על מקומי ולמצוא את הנועץ הבא שיסכים להמר על כל הקופה וללכת איתי. אבל לפני כן, לקחתי רגע הפסקה ואפשרתי לעצמי לשאול את כל השאלות ששמתי זמן רב בצד. עליי לשבת ולנתח בצורה קצת קרה, אנליטית ומקצועית את הדחייה הזאת ולצאת לדרך הפעם עם איזושהי תובנה. האם בתהליך נגעתי בנקודה רגישה בארגון, רגישה מידי עבור הנועצת שלי? עשיתי צעדים שנתפסו כמאיימים מידי? האם השקפות העולם שלנו שונות?

ואיך אדע שבפעם הבאה זה יצליח? שהפעם לא אחווה דחיה? שאני והנועץ  נלך יחד עד הסוף? האם  ארגיש כימיה מההתחלה? ואולי יש קריטריונים ברורים שעליי לבחון, ואם הם אינם, משמע שהכימיה לא שם? מה עושים כשאין כימיה? ומה בכל זאת מסייע ביצירת התאמה בין יועץ ונועץ? האם אפשר לייעץ גם כשאין 'קליק'? וכשזה לא 'אהבה ממבט ראשון', האם יש סיכוי שבכל זאת, לאורך זמן, נתחבר? ואולי, לפעמים, עדיף מראש לוותר כי זה חסר סיכוי, ואולי זה אפילו לטובת הנועץ? ונניח שבאמצע הדרך מחליטים להפסיק את הכול, מה זה אומר עליי? האם פשוט לוותר? האם להשלים עם המצב ולקבל אותו? האם עליי לעצור, לחשוב מחדש, לשנות משהו אצלי?

התהיות האלה מעלות אצלי שאלות נוספות הקשורות לגבולות שבין היועץ והנועץ בתהליך הייעוץ. משיצאנו לדרך, והתחלנו את תהליך הייעוץ, מהם הגבולות שיש ליצור על מנת שהתהליך יהיה מוצלח? האם כדאי ליצור גבולות ברורים ותחושת דיסטנס, או שדווקא ישנה חשיבות לקשר האישי ולקרבה יותר אינטימית, זו  המספקת לנועץ תחושת הכלה ומאפשרת פתיחות רבה יותר?

יש משהו חמור סבר בהצבת גבולות ברורים, אך אולי עצם שבירתם היא שמאיימת על המשכיותו של התהליך לאורך זמן ומגדילה את הסבירות שמא יסתיים בטרם עת. אני מניחה, באופן טריוויאלי שככל שהיועץ נתפס כבעל מעמד חשוב ביחס לנועץ, השפעתו תהיה רבה יותר, והדיבור, כמו גם השתיקה, יהפכו ויקבלו ממד חוויתי בעל עוצמה רבה יותר. הגבולות עושים סדר, מקנים כללי התנהגות, יוצרים בהירות ומסגרת עבודה ומאפשרים לנועץ תחושת בטחון. ועדיין, יצירת הקשר האישי היא משמעותית ביותר, לדעתי היא במידה רבה המפתח לתהליך אמתי של שינוי בקרב הנועץ. אם עליי להגיע בשלב זה לאיזושהי מסקנה, אני מניחה שעליי למצוא את האיזון הנכון ביותר, עבורי, עבור הנועץ ועבור תהליך הייעוץ בין השמת גבולות לבין יצירת קשר בינאישי. הנועץ ייהנה מהייעוץ באופן המקסימאלי ביותר באם אני אדע להתאים את הגבולות בצורה נכונה.

ממחקרים עולה כי קיימים שני גורמים שמנבאים את הצלחתו של ייעוץ  – הראשון רמת החיבה בין היועץ והנועץ והשני רמת הדמיון בהשקפת העולם. הראשון עוסק בכימיה, ונראה שאינו בר שליטה, אך כאמור, בעיני הוא גורם מכריע שיש להיות ערניים אליו ולקחתו בחשבון. השני לעומת זאת, מתייחס לעמדות של שני הצדדים באשר לנדרש על מנת ליצור שינוי והסכמה על כך. במילים אחרות, התאמת ציפיות.

קרל רוגרס (1957)[i] הגדיר שישה מאפיינים מהותיים לייעוץ/לטיפול יעיל וחיובי, המייצרים מערכת יחסים שיש בה תחושות של בטחון, חופש ותמיכה. הוא מכנה אותם "המרכיבים התראפויטיים היסודיים". המאפיין המשמעותי מתייחס לכך שצריכה להיות קבלה ללא תנאי, של היועץ את הנועץ. היועץ  צריך לקבל את הנועץ על חולשותיו וחזקותיו ולנקוט גישה חיובית לנועץ ולעולמו. הוא צריך להפגין חמימות ללא שיפוטיות ולהפגין יחס חיובי בלתי מותנה כלפיו. אין זה אומר שהיועץ מקבל ללא תנאי כל התנהגות של הנועץ, אלא שקיימת קבלה וחיבה חזקה לנועץ כאדם, מעבר להתנהגותו או לתכונות אישיות מסוימות שלו, שעשויות להיות שליליות. מעבר לזה, היועץ צריך להיות מסוגל להקשבה פעילה, בונה, רגישה מדויקת מבינה ובלתי שיפוטית.  ומשהקשיב, על היועץ לתקשר ולהפגין את ההבנה והקבלה לנועץ, באופן ספונטני וטבעי ובדרכים וורבאליות ולא וורבאליות על מנת שהוא יהיה מודע לקיומם ויבין שהיועץ מקבל ומבין אותו. קיומם של מאפיינים אלה תייצר מערכת יחסים לא שיפוטית ובמסגרתה יכול להתקיים שינוי אמיתי אצל הנועץ לכיוון רה אורגניזציה של העצמי וצמיחה (קלינגמן ואייזן, 1990). 

בעוד שבתחילת דרכה של גישת הייעוץ הבלתי מנחה הכלים המרכזיים שננקטו היו שאילת שאלות, דיבוב, פרשנות והצעת עצות, שכיחותן ירדה וכיום ישנו דגש רב יותר על טכניקות המתקשרות לנועץ- קבלה, כבוד והבנה על מנת לחשוב ולהרגיש את חוויותיו. שילוב של מערכת יחסים אנושית בין המטפל למטופל יחד עם מאפיינים של המטפל אשר הוזכרו קודם, מהווים את התהליך והטכניקה הטיפוליים (Patterson,1986). הדגש כיום הוא על היחס וגישת היועץ יותר מאשר הטכניקות, הדגש על מערכת היחסים הייעוצית יותר מאשר מה היועץ אומר או עושה. (Patterson, 1986).

על מנת שתהליך הייעוץ יצליח, לפי המאפיינים שמגדיר רוג'רס, ובהתאם לשאלת הגבולות בה דנתי קודם לכן, בפני היועץ ניצבת משימה שאינה פשוטה, ברמה המקצועית וברמה האישית. וחוזרת כאן שוב השאלה בעניין השמת גבולות אל מול יצירת קשר בינאישי ומציאת האיזון הנכון ביניהם. במקביל זה מחזיר אותי לנושא הדחייה, ובמידה והיא התרחשה, עד כמה ניתן להפריד בין הדחייה האישית ובין דחיית התהליך. בהמשך למסקנתי הקודמת, אני מניחה ששני הצירים הללו תלויים זה בזה- המידה בה אמצא את האיזון הנכון ביחסי היועץ והנועץ, והמידה שבה אצליח להגדיר את המקום של שנינו במסגרת הגבולות הללו ובתוך המרחב הייעוצי, יאפשרו לי בסופו של דבר להתמודד עם כל בחירה באשר היא, ויותר מכך- ארגיש יכולת לתת לעצמי את הזכות לבחור, ולבחור נכון.

י.ל פרץ (מחשובי הסופרים בתקופת ההשכלה) התייחס לשונות הקיימת בין בני האדם ואמר "אין לך שני אילנות שווים, שני עלים שווים, ועל אחת כמה וכמה בני אדם שווים זה לזה". ומכיוון שכולנו שונים, ניתן להניח שכפי שלא כל נועץ מתאים לכל יועץ, ההפך נכון באותה המידה. ונכון יהיה להמשיך ולהניח כי אין דרך ייעוצית אחת המתאימה לכולם. התאמה היא עניין דו צדדי ולכן הגיוני וחשוב לי לזכור, שכפי שהנועץ בחר בי, גם אני צריכה לבחור בו.

אני אמשיך במסע שלי, אפלס את דרכי ואעביר הלאה את משנתי המקצועית. אבל הפעם אני יוצאת עם תובנה חדשה. כמו בכל מערכת יחסים, קל וחומר במערכת יחסים ייעוצית, כימיה היא מהותית  והיא הולכת יד ביד עם הצבת גבולות נכונים. הכימיה, היא זאת המאפשרת בסופו של דבר את הפתיחות, היכולת להתמסר והאפשרות לשינוי אמיתי. וכמו בחיים- מערכת היחסים יכולה להתגלות כהצלחה אבל תמיד ישנו סיכוי גם לכישלון. והכישלון יכול להיות שלי, אבל באותה מידה הוא לא תלוי רק בי. מכאן אני מבינה אחרת את נושא הבחירה - אומנם הנועץ בוחר את היועץ; אך מנגד, גם לי כיועצת היכולת להבין ולבחור עם אילו נועצים לעבוד, באחריותי לבחור כיצד להבנות מערכת יחסים ובה איזון נכון בין אינטימיות לגבולות כך שהתהליך הייעוצי יעבוד באופן מיטבי ולבסוף, עלי לבחור כיצד להתייחס לסיום התהליך ולתחושות הדחיה.  

---

[i] Rogers, C. R. (1957).  The necessary and sufficient conditions of therapeutic personality change. Journal of Consulting Psychology, 21(2), 95-103. doi:10.1037/h0045357

 

שנה טובה!